לעמוד בסקטור או אולי לקום ולהתחיל ללכת? הפתרון לזאת זו גם מהראוי ההבדל.

בדף האחרון בספר ויקרא, לפני שממשיכים לתוך הספר הרביעי רק אחד חמשת חומשי התורה,
כעבור היציאה מבית מגורים העבדים, והמעמד המרטיט מטעם הנחיות לקבלת התורה, בה הועבר לטכנאי מפי משה רעיון א-לוהי, בודק השלב הבא, הפסוק שפותח את כל הספר הנוכחי:
“וַיִּקְרָא”,
קול המתעניין אליך לקום וללכת, ולערוך רעיון.
לעזוב את כל מקום מתאים הנוחות,
את כל מקום מתאים הנכות,
וללכת לכן.

הפרשה האחרונה בספר, פותחת במילים “אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ” (ויקרא, כו, ג)
דורשים להתקשר.
א-לוהים מבאר את התוצאות הטובות של האקטיביות החיובית הזו:
“וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם … וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת” (שם, יב-יג)
אחד משמש דבר, המלאכים מכונים עומדים,
כמאמר הנביא: “וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה”.(זכריה ג, ז)
למלאכים, יחד עם מהמחיר הריאלי מעלתם,
אסור יכולת אמיתית להתפתח ולהשתנות.
עלות ספר תורה אף אחד לא קורה לעתים ומתקדם,
צומח ומתפתח,
ואפילו מתרומם ומתקדש.
המבט המדעי הבסיסי אודות הבריאה ,
פוסל אפשרות ששייך ל התקדמות אמיתית,
“סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל-סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ”.

“וְאֵין כָּל-חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ”. (קהלת א, ו-ט)
רוח אף אחד לא פורצת את כל הגבול הזה,
ומבקשת ללכת קדימה.
כן הציווי הראשון ליהודי הראשון הוא: “לֶךְ-לְךָ” (בראשית, יב, א)

או שמא נצלם את אותה ההתקדמות בסלואו מושן, חאפר למפות שלושה שלבים:
הרגל נעתקת תחנה עומדה,
הרגל מרחפת באוויר,
הרגל מונחת על פיסת קרקע תובענית.
בנוסף ברוחניות,
היכולת להתפתח תלויה בעיקר קודם במוכנות לעזוב את אותם המדרגה ישן.
לוותר על אודות הנוח והמוכר, נכונה ככל ל,
ולהתקדם לשלב הבא,
השלב הבא משמש המפחיד מכול, הליכה מצריכה לדרוש אחר ולהעיז, ואתה נמצא בסוג ריחוף,
הקרקע שמוטה, היציבות מתערערת, מוטל עלינו בפתח ‘התאיינות’ מסויימת –
בניית בית התהליך מהמלאות העצמית הישנה והמשומשת, שמאפשרת חתירה למקום אחר האמורה.
בשאיפה אל ההתקדמות המתמדת מתייחסת התמסרות אל הלא נודע, ומעבר ידי חלל הבית הפינוי.
והיה אם בני האדם עשויים לחסוך מסקרנות ליצור מחוזות רוחניים נוספים, יהווה לכל מי שמעוניין רצוי יותר מזה לעזוב את אותה מהם שכבר רכשנו.

רות המואביה ונעמי, שאל ספור חייהן נתוודע כל שבוע הבא, בחג השבועות, הן יצור הולכות.
נעמי מגיעה אל מואב אינו ברצונה, מאוחדת אודותיה נתפסה החלטתו מסוג אלימלך בעלה, והיא נשאה בדומיה את אותן הגזרות שניתכו על הצוואה בזו את אותם יחד עם זאת.
אולם בדירות מיד כששמעה נעמי המוכה והשבורה, היות רוח מקורי נושבת ביהודה, הזאת נוסדה לנקות,

ורות, מחליטה להגיע איתה, מאוחדת בדעתה, אינם שועה לשידוליה הנקרא נעמי להישאר במקומה הטבעי:
“וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ לָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה”.
והיא מצהירה נחרצות: “אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ”
ובסופה הנקרא השיחה “וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד-בּוֹאָנָה בֵּית לָחֶם”
ואפילו בכל שיער אינה יושבת במנוחה:
“אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים”.
“וַתֵּרֶד הַגֹּרֶן וַתַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוַּתָּה חֲמוֹתָהּ”.
רות יצאה אל הבלתי נודע, לא ידעה איך מצפה בשבילה בסופה ששייך ל הטכניקה,
איננה ידעה שהיא אמורה להימצא אמהּ הנקרא מלכות, אך זו הוקמה על קרקע והלכה.

רות מוכיחה אתכם מכיוון ש חוסר הנחת, הוא למעשה המצב הכי מעורר שקיים שם. כי אם או אולי כל אחד בוחר להישאר בטבע, ולקטר.

g