באיזה אופן הצליח אחד משותק לגמרי לצפות את אותן מהם שעדיין נותר לנכס, ובכלל לא רק את איך שאיבד?

בתשעה בדצמבר, 1995, ג’אן דומיניק בובי, העורך החשוב הנקרא מגזין “Elle” לקה בשבץ ברור ושקע בתרדמת. בסיומה של עשרים יום הינו התעורר, יכולותיו המנטאליות היו תקינות מאוד, אבל הוא נהיה משותק כולו יחד עם תסמונת “האדם הכלוא לתוך גופו”. בובי עלול שימש הוא רק להניע בעלות קלות רק את ראשו ועיניו, וכתב את המעצב, “פעמון הצלילה והפרפר”, על ידי מצמוץ העפעף השמאלי ממנו.

בספרו, בובי מתאר את כל חייהם לפני השבץ, ואת החוויה להוות כלוא לתוך גופו עם סיומה של השבץ. זה היוצר את אותם המעצב יחד עם פלאפון שהיה מגיע כמעט כל תווים האלף-בית עד שבובי מצמץ למען להביא את אותן האות הבאה. לקח לו 200,000 מצמוצים לומר את אותו הצבע כולו, בערך דקות שהיא שני שניות לכל מילה.

בובי חיבר בהקדמה לספרו:


מבעד לווילון הבלוי בחדרי, חשמל בעל שם טוב מכריז על סופו של הסביבה. עקביי כואבים, הראש שלי שוקל טון ומשהו, כמו פקעת רצינית ואפילו לא נראית אוחז בגופי כאסיר. מגורי עולה לאט לאט ע”י האפלולית. הייתי מתעכב על כל פריט סביבי: דמות יקיריי, עבודות של ילדיי, פוסטרים, רוכב האופניים הקטן העשוי מפח, ששלח לכם ידיד ביום שלפני מרוץ האופניים בפריז, ועמוד האינפוזיה התלוי מעבר המיטה שאליה הייתי מרותק בששת החודשים האחרונים, לדוגמא סרטן שובב הדחוק בלב סלע…

החלטתי להפסיק לרחם בעניין ביתית. תמלול הקלטות חינם מאשר עיני השמאלית, נוסף תוספים אינה משותקים, הזיכרון שלי והדמיון שלי… פעמון הצלילה שלי נהיה לא ממש מעיק, והמוח שלי מתעופף לדוגמה פרפר. יש צורך כל כך משמעותית צורך.

אני בהחלט חושבת על בובי, ממצמץ אחר דרכו אל מחוץ לכאן השיתוק מהצלם, ואני תוהה: מהם הינו האבן בסיס שלו? כיצד שימשו לנכס הכוחות להיאבק בכדי כל מילה, באתר לדהות ולהיעלם בתוך צערו הגדול? כיצד הוא למעשה מצא את אותם השביל לעיין את העובדות שעדיין נותר לדירה, במקום אחר איך אשר הוא איבד?

הוא למעשה נפטר במקצת עם תום שספרו קרה פעם מכיוון, אך הותיר בידינו את אותם המנחה השייך הכרת התודה מהם. הנו נקרא כלוא בתוך גופו, אולם הוא למעשה השתמש במוחו על מנת לצאת לחופשי. מידי פעם אנו יערכו מציאות את אותו ההיפך, אם אנשים כולאים את עצמנו בתוך המוח של החברה ונותרים מנותקים מהסובב את הצרכנים.

לא מומלץ קיים שום דבר

בשנה שעברה התארחנו במעונכם מלון הממוקם לצד מכתש רמון. עמדתי אודות קצה המכתש בשעת השקיעה, מביטה באיזה אופן האור שוטף את כל הסלעים האדומים בזוהר שמימי. חשבתי שהמראה מוגדר ללא ספק לתןאר הטבע בשעת הבריאה; הוא רק הבורא בוהה מול החדר בו ייווצר המכתש. קו האופק התמוסס בתוך אינו לח האם החשיכה מתחילה לרדת.

ואז מישהי, די רחוק שהיא 9 צעדים ממני, אמרה בקול גדול ב הפלאפון בשבילה, “אין כאן מה לעשות! אני בהחלט נוסעת מדעתי מרוב שעמום”.

באיזה אופן אנו בפיטר פן מסוגלים להשתחרר מתסמונת ה”אין פה מה לראות”? להלן מספר נתיבים שיאפשרו לכל מי שמעוניין לפרט את אותה השער אל הכרת התודה:

“יש עבורנו את אותה מהו שאני צריך”. כמעט בכל בוקר אנו בפיטר פן מברכים את ה’ “שעשה לכם מהמדה צרכי” – תודה אודות שנתת עבורנו את אותה כל מה שאני חשוב מאוד. אולם כמה מכם בהחלט מתכוונים לזה? בעתים אשר בהם אני חושבת על גבי המילים הללו אם וכאשר מושלם, הייתי המומה מהאמת שבהן. הקב”ה כל ספק עבור המעוניינים את אותם מה שאני עשויה, כשכל מקום פנוי מחיי יפה, בכדי לתת סיוע לנו לצמוח לגרום ולמלא את אותם היעד שלי במדינות שונות בעולם זה בוודאי. יכול להיות שאני מבקש מאה אלמנטים אנשים רבים. אבל גורמים הנ”ל זה רק משאלות, אינם בקשות. אל תהפכו אחר המשאלות שלכם לצרכים של.

“אני מחבב אותך”. ה”אותך” שבמשפט זה בוודאי יכול להיות בן הלקוחות, עמית בעבודה, ידיד או שמא למעשה קיים באתר החברה המכולת. נקרא יהיה חמוד או אולי תאמרו אחר המשפט הוא בקול גדול, אולם אפילו או שמא אך תגידו את החפץ למענכם, רק שתחזקו אחר הכרת התודה שלנו, כי אם לסיכום פסוקו של עניין אפילו תשפרו בדרך זו את אותו אזעקות היחסים של החברה שלכם. אם כל אחד ערים לערכם ששייך ל חברינו ובני משפחתנו, כל אדם לסיכום מתייחסים אליו מרשימה יותר ומעריכים בכל זאת באופן גובר והולך, במעין תנועת ספיראלית.

“אני מאמין”. לא קל ביותר להימצא אסיר תודה בעולם כאוטי וחסר טעם. כולנו רוצים להאמין במשהו שנמצא חוץ לנו. אנחנו אמורים להרגיש במה כל אחד סוברים ואין זה לפחד לעמוד מאחורי אמונות אלו. למקרה כל אחד מתרכזים בערכים שלנו ובמה שאנו ביטחון אשר הוא רגיל לכולם, אנחנו אמורים להבחין לא רק הכרת תודה על גבי החיים, אלא להאמין בפוטנציאל להגשמת תקוות המחר.

“זה הדבר שאני אוהב”. בין קיבלתי רק את המטלה שמטרתה, בלימודי שהיא פסיכולוגיה חיובית באוניברסיטה: רשמו רק את מה אנחנו נוהגים בחיים. הפתיע את העסק 5 מסובך היווה לכל המעוניין לפתוח בעשיית המטלה זו, אך בזמן שהתחלתי, שימש לנו קשה להפסיק. הארומה מסוג כוס קפה. האופן שבה מבריקה המדרכה באורו המרכזי ששייך ל הבוקר. צחוק מסוג ילד. סידורי פרחים. ספרי קריאה. ריצה. נרות שבת. שיחות נפש עמוקות. עיצוב השמיים לא לפני הגשם… אפילו או אולי תדרשו דווקא מהם אחד בכל יום שלם, נולד יגביר בהדרגה את אותה רגש של הכרת התודה בלבכם, על ידי עשיית רעיון לכל מה שאתה אוהבים בחייכם.


“אני מעוניין לדעת”. היוו סקרנים בנושא העולם שסביבכם. שהללו הדבר חיוניים החפצים. בררו למה. הביעו עניין באנשים נוספים ונסו להבחין דבר זה מכירים את כל הבריאה . הינו ידי לעזור לעסק להיות קשובים למעלה לסביבתכם ולזהות את אותן הכיף שבחיים.

מדי פעם הייתי קוראת שוב פעם את אותו הפסקה המקדימה שבספר “פעמון הצלילה והפרפר”. אני חושבת על אודות הפעמים בחיי, בהן חשבתי שלא קיימים מהו לראות, לא מומלץ הזדקקות, לא כדאי מה המצע הייתי עשויה להמצא אסירת תודה. ואני ממצמצת בעיניי ונזכרת. הכרת התודה היא בעצמה מתנה שמוגשת לכם בכלל יום ויום. היכולת לצפות במדינה נמצאת בנו. היכולת לקחת אותה תלויה לרוב בנו. פתחו את המנעולים הנקרא מוחכם. אנו צריכים כל הרבה מאוד הזדקקות.

g